טיפים ומאמרים

אלו עובדות המקרה: בני הזוג התגוררו בדירה שנרכשה על-ידי הבעל לפני הנישואין ונרשמה על שמו בלבד. למרות שהדירה אינה נחשבת רכוש משותף, בית המשפט העליון קבע כי יש להחיל עליה את חזקת השיתוף, כך שלאישה יהיו מחצית הזכויות בה.

בית המשפט ביסס את החלטתו על נסיבות חיי בני הזוג במשך חיי הנישואין, וקבע כי "ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין, ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהייתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין, ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים הללו "גן של ורדים" בכל עת ובכל שעה, כך מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף, במיוחד על נכס כמו דירת מגורים, קן המשפחה."

תוצאה זו בוודאי שלא תאמה את ציפיותיו של הבעל, שהגיע עד לבית המשפט העליון. הוא יכול היה למנוע תוצאה זאת, בנוסף להתדיינויות המשפטיות הממושכות וההוצאות, באמצעות חתימה על הסכם ממון פשוט.

ע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית.

בשנים האחרונות גוברת מגמת בתי הדין הרבניים לחייב בעלים בתשלום מלוא הכתובה, גם אם מדובר בסכומים גבוהים. גם אישה שבעלה לא השאיר לה חלק ברכושו בצוואתו, יכולה לתבוע את כתובתה.

נושא זה מדגיש את הצורך בהסכם ממון בין בני הזוג, שכן הצדדים יכולים להסכים שבמקרה של סכסוך ביניהם, האישה מוותרת על התוספת לכתובתה.

חשוב להדגיש: במקרים בהם חייב בית הדין הרבני את הבעל לשלם כתובה, הוא גם קבע כי הבעל אשם בפירוק הנישואין ושיש מקום לפצות את האישה.